רקע:

יעל ואורי נשואים רק כמה חודשים, הם התחתנו לאחר זמן רב של היכרות, כאשר כל הזמן אורי התמהמה בהצעת הנישואין ליעל מאחר ולא היה בטוח כי הם אכן מתאימים. יום אחד, יעל סיפרה לאורי כי גילתה שהיא בהריון, כבר ביצעה את בדיקות הדם והיא בחודש השני להריונה. אורי התלבט זמן רב ולבסוף החליט שמוטב שיעל והוא יתחתנו ויביאו את אותו הילד במסגרת הנישואין. יעל ואורי התחתנו ומיד לאחר שיעל ילדה את ילדם הראשון, החלו הריבים בין השניים. תחילה היו ריבים קטנים, יעל התעצבנה על אורי שאינו עוזר לה מספיק בגידול הילדים ועדיין יוצא לערבי פוקר עם חברים, בעוד היא נשארת לטפל בבנם ומוותרת על שיעורי ספורט ובילוי עם חברות איתם אהבה לצאת. אט אט החלו הריבים בין השניים להיות יותר רציניים עד שאורי החל לעזוב את הבית לעיתים קרובות כאשר טען שישן אצל חבר. היחסים בין השניים התערערו מאד, וכל אחד רצה לפרק את החבילה אך חשש לגורלו של הילד שזה עתה נולד. יעל חששה לעזוב אותו וחששה כי דמי המזונות אשר ישולמו לה יהיו נמוכים, ואורי מאידך חשש ממפולת כלכלית שהגירושין עלולים להביא עמם.

טיפול:

אורי החליט לבסוף לעשות את הצעד הראשון, וחיפש עורך דין לגירושין, הוא החליט לשאול אותו את כל השאלות הבוערות, כיצד נערך חישוב דמי המזונות? מהו גובה דמי המזונות אשר יאלץ לשלם? כאשר אורי קיבל את כל התשובות לשאלותיו, הדבר חיזק אותו והוא הבין שאין מנוס אלא לפתוח את רצונו להתגרש אל מול יעל. כששמעה יעל את הבשורה מאורי היא חששה מאד ולא ידעה מה עליה לעשות מעתה ואילך. היא החליטה לפנות לעורך דין לדיני משפחה, על מנת לבדוק כיצד עליה לפעול, מה היא יכולה לדרוש ומה בדיוק הזכויות שלה בהליך. לאחר הרבה מאד פגישות, החליטו יעל ואורי באמצעות באי כוחם לנסות ולהגיע להסכם גירושין אשר יכבד את רצון שניהם. תחילה, לא היה פשוט כלל ליעל ולאורי להיכנס לאותו החדר, להסתכל אחד לשני בעיניים ולהתחיל לדבר על הרצונות שלהם. אך באמצעות עורכי דינם אשר ייצגו אותם בהליך הגישור, אזרו בני הזוג אומץ והחליטו כי ינסו לסיים את יחסיהם בצורה יפה עד כמה שניתן, לטובתם, ולטובת הילד המשותף. הם הבינו כי אמנם החליטו להתגרש אחד מן השני, אך הילד המשותף יחבר ביניהם עוד שנים רבות, ומוטב לו יסיימו את הליך הגירושין בדרכי שלום.

תוצאה:

בני הזוג נפגשו בפגישות הגישור פעם אחר פעם, אך לא הצליחו להגיע להסכם מספק. יעל לא היתה מעוניינת שאורי יקבל משמורת משותפת, היה לה קשה מאד להיפרד מהילד למחצית מהזמן. היא גם הבינה כי אם המשמורת תהיה משותפת, הרי שדמי המזונות יתחלקו בינה לבין אורי, וכן ההוצאות הרפואיות, ההוצאות בעבור חינוך, חוגים וכו’. הפגישות החלו להיות ארוכות יותר ויותר, ואורי כבר החל לכעוס שמבזבז שעות עבודה רבות על ישיבות הגישור והם עדיין לא מצליחים להגיע לשום תוצאה. בפעם אחת, בני הזוג יצאו נסערים מהגישור והודיעו כבר לעורכי דינם שהם מעוניינים בהגשת תביעה לבית המשפט. בשיחה יחידנית שערך עורך דינה של יעל עמה, הסביר לי כי במידה ותגיע לבית המשפט היא חייבת לקחת בחשבון שמידה ויגיעו לבית המשפט סיכויים רבים כי בית המשפט יפסוק בניגוד לשביעות רצונה שכן לאורי יש זכות לקבל משמורת משותפת עם ילדו, אלא אם כן יש לה עילה שתמנע זו ממנו. כמו כן, הוא עדכן אותה בהלכות בית המשפט בכל הנוגע לחישוב דמי מזונות כיום. יעל חשבה מספר ימים והחליטה לנסות להתגמש בפגישות הגישור עם אורי. הם נפגשו שוב ויעל הציעה לאורי כי זמני השהות בינה לבינו יהיו בבחינת 60% לה ו-40% לו. הוא חשב על זה כמה ימים והחליט להסכים להצעתה, אך העמיד תנאי – כי דמי המזונות יחולקו שווה בשווה בין שניהם. יעל לקחה לעצמה זמן ממושך להתלבט בעניין, אך לבסוף ועל מנת למנוע מריבות, פגישות וויכוחים נוספים, הסכימה להצעתו של אורי. בני הזוג החלו להתנהל בהתאם להסכם הגירושין שהם עצמם קבעו, ואמנם בהתחלה יעל קצת התקשתה להתרגל לרעיון כי כמעט מחצית מזמנה תיפרד מבנה, לאט לאט החלה להבין כי זהו הדבר הנכון והטוב ביותר בעבורו, ששני הוריו יהיו נוכחים בחייו, וכאשר הגיע הילד לגיל 3, שינתה בעצמה את הסכם הגירושין כך שעכשיו אורי יקבל בדיוק מחצית מזמן השהות עם ילדם המשותף.

סיכום:

למרות שהגישור נתפס כדרך הקלה, היעילה והזריזה ביותר לסיים את הליך הגירושין, לעיתים לא בדיוק כך הדבר. ישנם זוגות אשר יותר קשה להם לפרוס טענותיהם בפני הצד השני, ואף הרבה יותר קשה להגיע להסכמות עם הצד השני. אך עם זאת, למען עתיד טוב יותר לאחר הגירושין, שכן בני הזוג לא יפסיקו להתראות ביום הגירושין, מוטב להם לעשות כמיטב יכולתם על מנת להגיע להסכם גירושין ראוי, אשר ישקף את רצונות שני הצדדים והם יוכלו לעמוד בו לאורך זמן. במקרה הזה, לו בני הזוג היו פונים לבית המשפט אז הסבל הנפשי הכרוך בכך לא היה שווה את “ההרפתקה” הזו.