מתגרש? אתה חייב תכנון מס

החוק הישראלי קובע כי העברת נכסים, מניות או כספים בין בני אדם בשטרי בעלות יוגדרו כפעולת מכירה, וככאלה יהיו חייבים במס שישולם לקופת המדינה. אולם במסגרת החוק קבע המחוקק סייגים המתחשבים בפעולות כאלה כיוון שבוצעו בהליכים מיוחדים, ואז פעולות אלה תהיינה פטורות מתשלום מס. אחד הסייגים נקבע בסעיף 4א לחוק מיסוי מקרקעין והוא נוגע להעברת זכויות במקרקעין המועברים בין בני זוג במסגרת הליך גירושין. העברות אלו תהיינה פטורות מתשלום מס, שכן אינן מהוות אירוע מכירה. סייג נוסף, הינו מניות המועברות בין בני זוג במסגרת הליך גירושין אשר בתנאים מסוימים יכולות להיות פטורות מתשלום מס ולא יהוו אירוע מכירה כפי שהוגדר בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה.

יחסים כלכליים בין בני זוג

חזקת השיתוף חלה על זוגות שנישאו לפני שנת 1974 ועל ידועים בציבור. החזקה היא, כי נכסים שנצברו במהלך הנישואין / החיים המשותפים הם בבעלות משותפת גם אם רשומים על שם אחד מבני הזוג.

קיימים לכך מספר טיעונים:

  • הסכם מכללא – (תנאים משתמעים ולא מפורשים) כוונת הצדדים, החיים בשלום ומשקיעים מאמץ משותף, כי הרכוש יהיה משותף. דעתם של רבים היא, כי הסכם מכללא הינו כלי טקטי אשר עושים בו שימוש כדי לקבל דריסת רגל מתחום החוזים אל תוך דיני המשפחה.
  • טיעון צדק – זהו טיעון של שותפות. שני בני הזוג השקיעו כספים על מנת לצבור נכסים. בשעה שבן הזוג פיתח קריירה ורכש נכסים על-שמו –הצד השני טיפל בילדים ובבית והסיר מהצד השני את דאגת משק הבית. אם כך לא הוגן שהצד השני יהנה מהנכסים באופן בלעדי. נושא ההגינות משליך על הנכסים העסקיים – אם רוצים לראות במשפחה יחידה אחת אזי ההגינות והצדק מחייבים להכניס למשוואה את מכלול הנכסים, כולל העסקיים.
  • שיוויון מגדרי –בדרך כלל נהוגים היו המקרים בהם הגבר פיתח קריירה, השתכר בשכר גבוה יותר ורכש נכסים על שמו, אם כך האיזון היה בעבודת האשה בבית, השווה לעבודת הגבר בחוץ. חלוקת נכסים על פי רישום בלבד עלולה לפגוע במגדר הנשי במקרים בהם האישה היא הצד החלש כלכלי. יצוין, כי כיום תופעה זו הולכת ומצטמצמת ויש מקרים הפוכים, בהם האישה משתכרת יותר מהגבר ואז היא רוכשת נכסים על שמה שבבוא היום מחולקים יחד עם הגבר.

 

החזקה המרכזית היא כי בני זוג נשואים התכוונו לשתף זה את זה בנכסיהם (החזקה ניתנת לסתירה, אך נטל ההוכחה הינו על הצד הטוען כנגד השיתוף). בפסק דין אשר נדון בשנת 1994, בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, קבע השופט ברק, כי הלכת השיתוף של העליון מסתמכת על הסכם מכללא בין הצדדים, נלמדת מהתנהגותם, ורואה ברכוש כמשותף אם נרכש תוך ניהול אורח חיים תקין ובמאמץ משותף. במציאות הכלכלית-חברתית, לרוב הגבר הוא זה הקונה רכוש ורושמו על-שמו, ולכן אם טוען נגד השיתוף – עליו ההוכחה.

כאמור, חזקת השיתוף היא חזקה משפטית, ועל השופט להניח אוטומטית שהיא קיימת, אולם ניתנת לצדדים אפשרות לסתור אתה. בית המשפט אומר, כי אנו מניחים שבני זוג במהלך חיי הנשואים שלהם התכוונו לשיתוף מלא ברכוש ולא משנה מי רכש, מחזיק או מתפעל אותו.

ישנם שני בסיסים עליהם קמה חזקת השיתוף: מאמץ משותף ויחסי הרמוניה. כאשר בני זוג שיש להם מאמץ משותף להשגת הרכוש ויש להם יחסי הרמוניה אזי קמה להם חזקת השיתוף.

בתחילת שנות השישים הופיעו הציטוטים הראשונים בפסיקה בענין זה. בפסק דין אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עיזבון – נקבע כי כאשר לא היתה ברורה כוונת הצדדים, מיחס להם בית המשפט שהנכס יהיה קיים לשניהם בחלקים שווים.

עם הזמן הבדיקה של שני התנאים השתנתה במעט. בפסק דין נוסף אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון 3563/92 גיטלר נ' גיטלר קבעה השופטת דורנר, כי תנאים אלו הם חלופיים, ככלל די בקיומו של תנאי אחד מבין השנים כדי להקים את כוונת בני הזוג לשותפות בנכסים.

ואילו בפסק דין שאף הוא ניתן על ידי בית המשפט העליון ע"א 5640/94 חסל נ' חסל  נקבע, כי די בקיומם של חיים משותפים על מנת להקים את חזקת השיתוף, היא נסתרת רק אם מוכחת כוונה שאין להקים אותה, והיא תקום גם במקום שלא שררה הרמוניה מלאה בין בני הזוג.

דוגמא לאופן בו בית המשפט מחלק את נכסי בני הזוג על דרך השיוויון המהותי ניתן לראות בפסק דין של בית המשפט העליון בבע"מ 04/4623 פלוני נ. פלונית, (הצדדים נישאו לפני 74), כאשר דובר על רואה חשבון עצמאי שהיה נשוי לאשה אשר עבדה כיועצת חינוכית. במהלך שנות נישואיהם נוצרו בין בני הזוג פערי שכר משמעותיים. בית המשפט קבע כי שכרו הגבוה של הבעל התאפשר בשל תמיכתה של האישה ושחרורו מעול הדאגה למשק ולגידול הילדים. בזכות האישה, יכל הבעל לפתח את הקריירה שלו כרואה חשבון עצמאי, ולכן בית המשפט פסק לטובתה סך של 250,000 ₪.

הלכת השיתוף, קובעת כי אין צורך באקט של גירושין בכדי לחלק את רכוש של בני הזוג וכל אחד מבני הזוג רשאי לדרוש את חלקו ברכוש בכל עת.  

בשנת 1973 נוצר שינוי בתפיסת חלוקת הרכוש בין בני זוג כאשר בית המחוקקים הישראלי אישר את חוק את חוק יחסי ממון בני זוג. אישור חוק זה הלכה למעשה שינה את חוקי המשחק אשר היה קיים עד כה בכל הנוגע ליחסים הכלכליים בין בני זוג וקבע כללים חדשים.

ראשית, תחולת החוק היא  על אלה אשר נישאו כדת וכדין לאחר שנת 1974 ועל אלה בלבד.

בהתאם לחוק נקודת המוצא היא כי ככל ואין הסכם יחסי ממון אשר מגדיר מפורשות מהם הנכסים השייכים לכל אחד מבני הזוג, יחול הכלל של איזון המשאבים.

החוק מבחין בין שלושה סוגי נכסים:

  • רכוש אשר שייך לאחד מבני הזוג עוד טרם הנישואים, לדוגמא: יעל רכשה דירה אשר נרשמה על שמה. לאחר כשנתיים נישאה יעל לאבירם- בהתאם לחוק יחסי ממון, הדירה אותה רכשה אינה נכנסת תחת כנפי חוק יחסי ממון והיא תישאר בבעלותה הבלעדית של יעל.
  • נכסים פרטיים: הינם מתנות, ירושות , פיצויים בגין נזקי גוף, אשר אותם קיבל אחד מבני הזוג במהלך חייהם המשותפים. אותם הנכסים פרטיים שייכים לבן הזוג, אשר קיבל אותם למרות שהיה נשוי באותה העת.
  • נכנסים משותפים: שאר הנכסים אותם צברו בני הזוג במהלך נישואים לרבות נכסים חיפציים, זכיות עיסקיות, נכסים פיננסים, זכיות סוציאליות וכיוצ"ב.

חוק יחסי ממון קובע כי במקרה של גירושין, הרכוש המשותף אשר נצבר על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם יחולק באופן שווה על ידי חישוב של סך הרכוש שנצבר מיום הנישואים ועד למועד הקובע וזאת יעשה במסגרת איזון משאבים. כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, והחוק קובע סייגים מסוימים, התלויים בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

מהו איזון משאבים?

כאשר אנו מדברים על איזון משאבים אנו מתייחסים לסוג הנכסים המשותפים בלבד אותם צברו בני הזוג במהלך נישואיהם.  

איזון המשאבים נערך על ידי פירוט כלל הנכסים אשר נצברו במהלך הנישואים, לרבות נכסים אשר רשומים על שמו של אחד מבני הזוג, מנגד נערך פירוט של כל החובות המשותפים לרבות הלוואות, משכנתאות. לאחר חישוב שוויו של כל הרכוש המשותף מקזזים ממנו מסכום זה את החובות המשותפים שנצברו יחדיו על ידי בני הזוג. לאחר עריכת החישוב במדויק הסכום מתחלק באופן שווה- מחצית הסכום כל אחד מבני הזוג.

נשאלת השאלה, האם הלכת השיתוף אשר הייתה ההלכה הנוהגת עד לשנת 1974 יכולה לדור בכפיפה לחוק יחסי ממון ולהוראותיו בדבר איזון המשאבים?

בית המשפט העליון קבע, כי הלכת השיתוף אשר הייתה נוהגת טרם חיקוק חוק יחסי ממון אינה יכול להתקיים סימולטנית עם ההסדר של איזון המשאבים אותו קבע המחוקק לכל אלה אשר נישאו לאחר שנת 1974. יחד עם זאת, קבע בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין, כי קיימות סיטואציות בהן הנסיבות יכולות ליצור עילה לפיה קיימת כוונת שיתוף של נכס ספציפי, אף על פי שהנכס שייך לאחד מבני הזוג והנכס נרכש טרם הנישואין, ואז אם יוכרע כי היתה כוונת שיתוף ספציפי אותו נכס יחולק באופן שווה בין בני הזוג.

כוונת השיתוף פותחת הלכה למעשה צוהר לבוא בפני בית המשפט ולטעון כי יש לערוך איזון משאבים על נכס, אשר נרשם על שם אחד הצדדים ושנרכש טרם הנישואים ובזאת כאשר מוכחת רצון וכוונה כנים לעשות כן.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון נותן לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לחלוקת הרכוש, על מנת לאזן את הנכסים באופן הוגן בין בני הזוג.

דוגמא קלאסית לעניין זה: רועי מחזיק בחשבון בנק על שמו אשר נפתח טרם הנישואים עם יערה. במהלך השנים, יערה נהגה להפקיד חלק מן המשכורות בחשבונו של רועי ולמשוך כספים מהחשבון. לדאבונה ולאחר שלוש שנים של נישואים מאושרים החליטו יערה ורועי להתגרש. על אף שמדובר בחשבון בנק הרשום על שמו של רועי אשר נפתח טרם נישואיו ליערה, יערה יכולה לבוא בפני בית המשפט ולטעון כי בנסיבות העניין כוונתו של רועי הייתה לשתף אותה בנכס הספציפי (בעניינו חשבון הבנק) ועל כן זכאית היא לקבל כספים מחשבונו של רועי שהפך לחשבונם המשותף. בית המשפט יבחן את נסיבות העניין ויחליט האם חשבון הבנק יכנס לרשימת הנכסים בהם יבוצע איזון משאבים או שמא מדובר ברכושו הפרטי של רועי ממנו איזה זכאית יערה לקבל דבר.

בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני נעשה ניסיון לעשות סדר בכאוס שנוצר ובהבנת המצב הקיים מבחינת חוק יחסי ממון וכוונת השיתוף. בפסק דין זה דובר על בני זוג אשר חיו יחדיו בדירה שהייתה בבעלות הבעל מלפני הנישואין. לאחר כ-14 שנה עלו נישואיהם על שרטון והאישה הגישה תביעה להכרה בזכותה לשיתוף בדירת המגורים. בית המשפט העליון קיבל את תביעתה וקבע, כי אילו היה מעוניין הבעל ליצור הפרדה רכושית היה עליו להסדיר זאת על ידי עריכת הסכם ממון. משלא עשה כן, כוונתו ליצור הפרדה רכושית הינה בגדר כוונה בעלמה ומשכך לאישה קיימות זכויות שוות בדירת המגורים.

בפסק דין נוסף בנושא, שניתן בבג"ץ 2533/11 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים נקבע, כי כוונת השיתוף יכולה להלמד גם מנסיבות שונות נוספות ולא רק ממגורים משותפים בנכס. בפסק דין זה דובר על מקרה בו שמו של בן הזוג אשר הדירה אינה בבעלותו, הופיע בחוזה השכירות. באמצעות פרט זה הצליח בן הזוג להוכיח כי הוא שותף בנכס אשר אינו רשום על שמו.

מפרי הפסיקה ניתן ללמוד, כי כאשר בן הזוג חולק בחובות על הנכס הוא זכאי להיות שותף בו. למשל, בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בקריות תמ"ש 12236-04-09 פלוני נגד פלונית הוגשה תביעה לפי כוונת השיתוף בנכס שנבנה על קרקע אותה קיבל הבעל במתנה. בית המשפט קבע, כי לא ניתן להצהיר על שיתוף מפני שהאישה אינה חולקת בחובות שעל הנכס כגון משכנתא והלוואות. נציין שבמקרה הנדון לעיל אמנם נדחתה בקשת האישה לשיתוף בנכס, אך בית המשפט פסק כי מדובר בנכס "על סף" שיתוף ולכן האישה פוצתה בסך של 200 אלף ₪ מטעמי צדק.

בפסק דין אחר שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה תמ"ש 29620-06 ל' ג' נ' ש' ג', אמנם נדחתה בקשת האישה לשיתוף בנכס שהבעל ירש, אולם נקבע כי לאור הסתמכותה של האישה על השכירות אשר מתקבלת מהנכס כעתודה כלכלית לעתיד, תשתתף גם היא בתקבולים העתידיים מהנכס. בית המשפט קבע כי האישה זכאית להשלמה חודשית מהבעל בסכום של 3,000 ₪.

הפסיקה קבעה כלי עזר להוכחת השיתוף בנכס ספציפי:

  1. האם מדובר בנישואין ראשונים של בני הזוג – על פי הפסיקה, יש יותר מקום להחיל את כוונת השיתוף במצב בו הנישואין הם נישואים ראשונים, להבדיל במקרה בו מדובר בנישואין שניים ושלישיים כאשר בני הזוג כבר צברו נכסים הרשומים על שמם.
  2. אורח חייהם של בני הזוג – לצורך הוכחת כוונת השיתוף בנכס ספציפי יש צורך בהוכחת מינימום של יחסי נישואים משותפים והרמוניים. למשל, קיומם של ילדים יכול לעזור בביסוס כוונת השיתוף, שכן גידול ילדים דורש אחזקת משק בית משותפת והשקעה של כל אחד מבני הזוג במשק הבית.
  3. משך הנישואים – בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי נקבע, כי ברבות השנים הפרדת הנכסים הופכת להיות מלאכותית ובלתי אמינה ובני הזוג כמו גם נכסיהם הופכים ל"בשר אחד".
  4. נטילת חלק במאמץ המשותף – קל יותר להוכיח את כוונת השיתוף, כאשר שני בני הזוג נוטלים חלק במאמץ המשותף, כך גבול ההפרדה בנכסי בני הזוג מטשטשת.
  5. נכסים מופרדים – ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בני הזוג בנכסים ספציפיים מתוך בחינת התנהגות הצדדים לגבי כלל הנכסים ובפרט מידת השיתוף בנכסים אחרים. לדוגמא: זוג אשר מנהל חשבונות בנק נפרדים ויוצר הפרדה בנכסים מסוימים, הסיכוי שכוונתו ליצור הפרדה גם בנכסים אחרים הוא גדול יותר מזוג אשר מנהל חשבון בנק משותף.
  6. מהם הנכסים שבמחלוקת – למשל, הוכחת כוונת השיתוף בדירת מגורים שהיא אחת מהסממנים הבולטים של חיי משפחה משותפים – שונה מהוכחת כוונת השיתוף בנכסים עסקיים.
  7. שיפוץ או השבחת הנכס במהלך הקשר הזוגי – בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בע"מ 10734/06 פלוני נגד פלונית, קיבל בית המשפט את הוכחת כוונת השיתוף בדירה אשר היתה רשומה על שמו של הבעל בלבד, בין היתר מאחר והאישה אשר עבדה מחוץ למשק הבית המשותף, השקיעה מכספה לשיפוץ הדירה.

נסכם בהסבר תמציתי של כבוד השופטת נילי מימון בפסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים תמ"ש 5704/01 ר.א. נגד א.א:

"עם זאת אין חוק יחסי ממון בין בני זוג מונע מבני זוג להיות שותפים בנכס או אף בכלל נכסיהם ואולם השותפות אין יסודה בחזקה בדבר קיומה כי אם בסיסה מושתת על ראיות בדבר הסכמת הצדדים להיות שותפים בנכס או שהיא קמה מכח הדין הכללי כמו דיני נאמנות, שליחות, עקרון תום לב עשיית עושר ולא במשפט". ובהמשך: "מכאן שבני זוג רשאים לעשות פעולות משפטיות כל אחד לבדו עם גורם שלישי ואולם גם בינם לבין עצמם, כך שיכולים לפעול משפטית ליצירת שותפות".