הנכס העיקרי של בני הזוג הוא לרוב דירת המגורים של התא המשפחתי. לחלק ניכר מהזוגות הנשואים בארץ דירת מגורים השייכת לשני הצדדים ורשומה על שמם בלשכת רישום המקרקעין (טאבו), במנהל או בחברה משכנת. בזמן שבני הזוג עומדים בפני גירושין, ביוזמת אחד מהם או ברצון שניהם, מתעוררת השאלה מה מה יעלה בגורל דירת המגורים שלהם. בני זוג המגיעים להסכם יכולים להחליט כי הדירה תימכר מיד או במועד נדחה שבו הילדים יגדלו מעט.
קיימים גם מקרים בהם אחד מבני הזוג מוותר על חלקו בדירת המגורים לטובת בן הזוג השני, כלומר "קונה את חרותו" בכסף מלא. באם לאחד מבני הזוג ממתין בן זוג חדש המפעיל עליו לחצים כבדים יכול להיווצר מצב בו על מנת לקבל את הגט הוא יהיה נכון לוותר על חלקו ברכוש המשותף ולהעביר את הזכויות בדירה על שם בן הזוג האחר. זהו אחד המקרים. בדרך כלל אין נטיה לויתורים כל כך גורפים אך קיימים גם מקרים כאלו.
באין הסכם ואחד הצדדים רוצה לכפות פירוק וגירושין הוא פונה לבית המשפט ומגיש תביעה לפירוק שיתוף, כלומר תביעה למכירת הנכס וחלוקת סכום הכסף שיתקבל בין שני הצדדים.
על פי סעיף 37 לחוק המקרקעין: "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". כלומר, כל האדם שיש ברשותו נכס בשותפות עם אחר, יכול בכל זמן לפנות לבית המשפט ולבקש למכור את הנכס.
הטענה היחידה שיכולה להישמע מבן הזוג השני היא החובה להבטיח את מדור הילדים המעוגנת בסעיף 40 א' לחוק המקרקעין.
לבית המשפט סמכות לקבוע כי חלק ממחיר הדירה יישמר בנאמנות אצל צד שלישי על מנת להבטיח את מדורם של הילדים, או לדחות את המכירה למשך מספר שנים המותנת בקיום תנאים מסוימים אולם בית משפט אינו יכול לשלול מאדם את זכות הקניין שלו, ואינו יכול למנוע ממנו לממש את רכושו ולמכור את דירתו.
במרבית המקרים דירת המגורים נמכרת למרות התנגדותו של אחד מבני הזוג והדבר מאפשר לצד המעוניין להתגרש להפעיל לחץ משמעותי על הצד המסרב, שכן מכירת דירת המגורים הינה צעד מאיים, המערער את היציבות (היחסית, אמנם) ממנה נהנתה המשפחה עד כה.
תביעה כזו הינה זרז הגורמת לבני הזוג לקיים מו"מ לשם חתימה על הסכם גירושין.
יש להדגיש יחד עם זאת, כי לבית המשפט לענייני משפחה ראייה כוללת וכוללנית ושאיפתו לאזן את כל הרכוש של בני הזוג ולהביאם לגירושין מוסכמים.
העיקרון של תפיסה זו הינה כי אם לבני הזוג יש רכוש נוסף, גם אם הוא רשום על שם אחד מבני הזוג ובין אם הוא רשום על שם שניהם - בית המשפט יורה על איזון כלל הרכוש, ולא יקבע כי יש למכור את דירת המגורים בלא כל קשר לרכוש המשותף. הפסיקה לגבי מכירת הדירה המשותפת לא תהיה מנותקת מהתייחסות לכלל הרכוש האחר.