|
 משמורת או חזקה הנם למעשה אחריות ההורים לגידולו והתפתחותו הגופנית והנפשית של ילד, התווית דרך חינוכו, דאגה ללימודיו ולעתידו. המשמורת נקבעת לפי טובת הילד וזהו עקרון-על במשפט הישראלי.
הסכם בין הורים בדבר אחזקת הילדים כפוף לבדיקת בית המשפט ולאישורו.
רצון הילד יכול להוות שיקול אך בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי יבדקו האם זהו רצונו האמיתי של הילד או שמא הנו פרי הסתה ושטיפת מוח.
במקרים בהם האם ויתרה על משמורת הילדים כדי לזכות בגט. הסכם זה אינו מחייב את הילדים כי הם לא היו צד לו, וטובתם לא הובאה בחשבון כשההסכם נעשה.
פסק דין בעניין משמורת ילדים לעולם אינו סופי וניתן לתקוף אותו כאשר הנסיבות למתן פסק הדין השתנו. לדוגמא: לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בו נקבע כי בעקבות העובדה כי האם החלה לעבוד שעות רבות מחוץ לבית ולא השגיחה כמעט על הילדים שהיו בחזקתה וכן היו לה התפרצויות זעם שלוו באלימות כלפי הילדים העדיף בית המשפט לשנות את המשמורת ולהעבירה לאב.
סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962 קובע את "חזקת הגיל הרך" שפירושה הנו כי טובתו של ילד עד גיל 6 היא להיות בחזקת אמו, שכן המקום הטבעי של הילד בגיל הרך הוא אצל אמו.
במקרים בהם בית המשפט אינו יכול להכריע מי מההורים יהיה ההורה המשמורן אז עוברים ההורים מבחני מסוגלות הורית ואז נקבע מי יהיה ההורה המשמורן.
במקרים מסוימים וקיצוניים בית המשפט יורה על משמורת משותפת.
רצוי מאוד כי ההורים יגיעו ביניהם במסגרת הסכם הגירושים להסדר בדבר המשמורת וביחד ישתפו פעולה למען טובת ילדיה. בכל מקרה בית המשפט יבחן אם ההסדר אינו נוגד את טובת הילד.
|
